על פי הספר "האי סודור: העם, ההיסטוריה והרכבות" היה לתושבי עמק ארל קו רכבת משלהם שקדם לרכבת סודור התיכון כמעט בשני עשורים.
בעלי המכרות בקאס-ני-האווין התאגדו עם תושבי עמק ארל לסלילת רכבת קלה ברוחב 2 רגל ו-3 אינץ' שתחבר אל נמל ארלסבורו. הרכבת הקלה הופעלה תחילה על ידי סוסים, אך הם שאפו ללכת בדרכה של רכבת סקארלווי באימוץ כוח קיטור להפעלת הקו, ובשנת 1866 היה להם מספר בלתי מוגדר של קטרי קיטור משלהם; אך הם שימשו לתעבורת המחצבים בלבד. נוסעים הוסעו ללא תשלום ברכבת הקלה על אחריותם וחויבו רק על נשיאת כובעים, תלבושות וחפצים אישיים אחרים.
ועדת פיל גוֹדְרֶד גילתה עניין בשדרוג הרכבת הקלה והרחבתה לעבר ההרים כך שתתחבר לעיירה פיל גוֹדְרֶד. לאחר מספר פגישות עם חברות הכרייה רכשה הוועדה את הרכבת ושדרגה אותה לפי תקנות מועצת המסחר כדי לאפשר מתן שירותי נוסעים סדירים.
בסופו של דבר הפכה הרכבת הקלה לרכבת סודור התיכון. העבודות הסתיימו בשנת 1874 והרכבת הקלה נפתחה לציבור, תוך מתן חיבור אוטובוסים לפיל גוֹדְרֶד ממארת'ווייט עד שבניית הקו לגשר המלך אורי הושלמה ב-1880.
תוואי הרכבת הקלה הישנה עדיין משמש כיום ומהווה חלק ניכר מרכבת ארלסדייל.
קטרים[]
בספר "האי סודור: העם, ההיסטוריה והרכבות" לא מצוין מספר קטרי הקיטור שהיו לרכבת הקלה ארלסדייל וחזותם אינה מתוארת. אף שבספר "דיוק הקטר האבוד" הצהיר אודרי במפורש שדיוק היה "הקטר הראשון בקו", הוא לא נבנה עד 1879, מכאן הוודאות שקטרים אלה היו ברכבת לפניו. זאת לאור העובדה שהם סייעו בבניית רכבת סודור התיכון ובהתאמתה לדרישות מועצת המסחר.
במערך הדגמים של רכבת סודור התיכון שבנה אודרי הופעל קטר "טראם" בשם טים. קיימת אפשרות סבירה שאודרי התכוון שהוא היה אחד הקטרים המקוריים מהרכבת הקלה.