רכבת סודור-היבשת

רכבת סודור-היבשת (באנגלית: Sodor and Mainland Railway; ראשי תיבות: S&M) הייתה מסילת הרכבת הראשונה ברוחב תקני שנבנתה באי סודור. על אף שמה, היא מעולם לא הגיעה ליבשת והייתה לאסון כלכלי. החברה התמזגה לרכבת הצפון-מערבית בשנת 1914.

היסטוריה[]

"סדרת הרכבות"[]

מסע הפרסום לרכבת סודור-היבשת החל בשנת 1850 והיא הייתה צפויה לחבר בין בארו-אין-פרנס לבין סאדרי, בירת סודור העתיקה. התלהבות מקומית הייתה ניכרת, אך ביבשת היה מעט עניין בשירות. הרכבת צברה תמיכה ממשקיעים מקומיים תוך הבטחה לתושבי פיל גוֹדְרֶד לבניית שלוחה צפונית מקרונק שתחבר אל העיר. הפרלמנט העביר את החוק שהסדיר את הרכבת בשנת 1853 והעניק זכויות לבניית השלוחה שהוצעה לפיל גוֹדְרֶד, דבר שהתיר את תחילת הבנייה עם מסילה יחידה שהונחה בין בולאהו וטירת רולף.

חברי צוות רבים של רכבת סודור-היבשת עלו במקור מאירלנד או מסקוטלנד. ברכבת היו שלושה קטרים, שהיו קטרים טיפוסיים בשימוש קבלנים באותה תקופה. רכבת סודור-היבשת הייתה חברה שיחסה כלפי רשומות ניתן היה לתיאור כ"שטחי", ופרטים רבים אודות אותם קטרים כגון רכישתם אבדו. בשנת 1865 התרחבה רכבת סודור-היבשת מטירת רולף לנמל הדיג בקירק רונאן. היא קיוותה לפתוח שירות אוניות קיטור בין קירק רונאן ודבלין. הפרויקט נכשל, אבל רכבת סקארלווי החלה לפעול במאי אותה שנה. שתי המסילות נפגשו בקרובנס גייט, ורכבת סודור-היבשת הייתה אחראית על אספקת שני הקטרים המקוריים שלה. חברת הכרייה של קרובנס גייט עשתה שימוש מקיף בקירק רונאן למשלוחי עפרה, שהובלו לנמל באמצעות רכבת סודור-היבשת.

בסופו של דבר הוכחה הרכבת שאפתנית אבל כושלת, ותקוותיה הגבוהות של החברה הביאו לאכזבה. המנהרה שנקדחה ברכס בולאהו קרסה, דבר שמנע את החיבור לוויקרסטאון, והניסיונות להקמת גשר לרוחב תעלת וולני לא הלכו טוב יותר. האדמירליות הייתה מוטרדת מהגשר הנמוך שהוצע מההתחלה. כשההיתר סוף סוף הושג נתקלו ניסיונות הבנייה בקשיים. תחילה נסחפו היסודות בשל הגאות, אחר כך אבדה אחת הקורות כשאחד העגורנים נשבר בזמן שהרים אותה למקומה, ולבסוף נהרס הגשר שכמעט הושלם על ידי נחשול. בעקבות אסון גשר טיי בשנת 1879 נגנזו לצמיתות ניסיונות נוספים לבניית גשר, והאדמירליות דחתה את כל ההצעות הבאות.

בשל אותם עיקובים חמוּרים פעלו הרכבות לבסוף רק בין קירק רונאן ובולאהו, ובשנת 1870 הייתה החברה כבר על סף פשיטת רגל. בשלב זה הבינו תושבי פיל גוֹדְרֶד שהשלוחה שהובטחה להם לעולם לא תיבנה על ידי סודור-היבשת והגיעו למסקנה שעליהם לבנות אותה בעצמם. הם העדיפו תחילה קו שיסלל על התוואי שהוצע על ידי סודור-היבשת, אך מכיוון שהדבר היה מערב מפגש עם סודור-היבשת בנקודה כלשהי טען הרוב שתחילת עבודה על פרויקט כזה הייתה שיא הרשלנות. הם בחרו לחפש במקומת אחרים, דבר שהוביל להקמת רכבת סודור התיכון בשנת 1872.

פשיטת הרגל אירעה בשנת 1901 ואחרוני הקטרים נגרטו באותה שנה, וכך הסתיימו השירותים. עם זאת המשיכה החברה להתקיים, אבל רק הייתה רדומה. בשנת 1914 התמזגה הרכבת עם רכבת ולזוורת'-סאדרי ועם הרכבת הקלה טידמת'-נאפפורד-אלזברידג' להקמת הרכבת הצפון-מערבית במסגרת מיזוג במימון ממשלתי של רכבות הרוחב התקני באי ליצירת רשת רכבות אסטרטגית להגנה חופית מפני סכנה אפשרית מכיוון אירלנד. קו סודור-היבשת בין קֶלְסתורפ וקרובנס גייט נהיה לחלק מהקו הראשי, הקטע בין קירק רונאן וקֶלְסתורפ הפך לשלוחת קירק רונאן והקטע בין קרובנס גייט ובולאהו נהיה לחלק משלוחת נורמבי.

הרכבת הצפון-מערבית השלימה לבסוף רבות ממטרותיה של רכבת סודור-היבשת. ב-1915 נקדחה על ידה מנהרה דרך רכס בולאהו לוויקרסטאון והיא הקימה גשר על פני התעלה (באופן אירוני, האדמירליות, שגרמה לרכבת סודור-היבשת לבעיות רבות בניסיונותיה לבנות גשר, הייתה התומכת הראשית בהקמת הרכבת הצפון-מערבית), וכך סוף סוף נוצר חיבור בין סודור והיבשת. בשנת 1920 הושק שירות ספינות קיטור מצליח מקירק רונאן, אף שהחברה נאלצה לקצר את השירות במסגרת הסכם עם רכבת לונדון-המידלנדס-סקוטלנד (LMS) ב-1925. בשנת 1923 בנתה את השלוחה הנכספת לפיל גוֹדְרֶד באמצעות הסמכויות שירשה מרכבת סודור-היבשת.

ציוד נייד[]

קטרים[]

בלעדיים ל"סדרת הרכבות"[]

גלריה[]


מסילות אחרות בְּסודור
"קנקני הקפה" • קטרי המכלים של רכבת ולזוורת'-סאדרי • ליידי • מייביס • קטר משרד ההגנה